<h1>ארחות חיים הלכ' כלאים סימן א'</h1>
<h2>דף קלט.</h2>
כלאי הכרם שני מיני תבואה או שני מיני ירקות שנזרעו עם הגפן בין על ידי גוי בין ע"י ישראל בין שעלו מאיליהן בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורין אפילו בהנאה והאוכל כזית מהן לוקה מן התורה. והירק והענבים מצטרפין לכזית. וכלאי הכרם בחוצה לארץ אסורין מדבריהם. ולא אסרו אלא לזרוע שני מיני ירק או שני מיני תבואה עם חרצן במפולת יד. אבל לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם מותר לכתחלה בחוצה לארץ. וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל וביאר עוד שאם אמר לתינוק גוי לזרוע לו בחוצה לארץ מותר אבל לא יאמר לגוי גדול שמא יתחלף בישראל. ואע"פ שמותר לזרוע הירק בצד הגפנים בחוצה לארץ הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפי' בחוצה לארץ והוא שיראה אותו לוקט ומוכר וספקו מותר. וכתב הר"י מקורביל ז"ל מיהו על גבי שורש גפן אם אין שם עפר ג' טפחים למעלה לא יביא לשם זרע גם בחוצה לארץ מגו דהוי כמין הרכבה שמתוך ששורש הגפן רך ונכנסין בו שרשי הזרע. וכן נמי דעת ה"ר יונה ז"ל וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל וביאר עוד שאם הבריך הגפן צריך להעמיק אותה ג' טפחים או (עוד) [יותר]. ואח"כ מותר לזרוע עליה. ומותר לזרוע לכתחלה כלאי זרעים בחוצה לארץ. ולמה אסרו כלאי הכרם ולא אסרו כלאי זרעים לפי שאם נזרעו בארץ אסורין בהנאה ומפני זה גזרו שלא לזרען בחוצה לארץ.
כתב הרמב"ם ז"ל הזרעים נחלקין לג' חלקים האחד מהן הוא הנקרא תבואה והם חמשת מיני דגן. והשני הוא הנקרא קטנית והם כל זרעים הנאכלים לאדם חוץ מן התבואה כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן. והשלישי הוא הנקרא זרעוני גנה והם שאר זרעים שאינן מאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומים וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן וזרע פשתן הוא בכלל זרעוני גנה. כשיזרעו כל מיני זרעים הללו ויצמחו נקרא הצומח כל זמן שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק. ויש מזרעוני גנה זרעונים שדרכן לזרוע מהם שדות כגון הפשתן והחרדל ואלו הן הנקראין מיני זרעונים. ויש מזרעוני גנה זרעים שאין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון ותרדין והבצלים והכוסבר והמרור וכיוצא בהן ואלו הן הנקראין מיני ירקות. והזורע שני מיני זרעים שראויין למאכל כל אדם כאחד בארץ ישראל לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים. ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיתה חטה ושעורה אחת או פול אחת ועדשה אחת מונחין בארץ וחפה אותן בין בידו (או) [בין] ברגלו בעפר בין בכלי הרי זה לוקה. ואחד הזורע [בארץ] או בעציץ נקוב [אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב] מכין אותו מכת מרדות. ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים ואסור [לאדם] לקיים כלאים בשדהו. אלא עוקר אותן. ואם קיים אינו לוקה. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ ואפי' לערב הזרעים לכתחלה ולזרען בחוצה לארץ מותר. ודברים אלו דברי קבלה הם עכ"ל הר"מ. והראב"ד ז"ל הגיה עליו על מה שאמר ומותר [לומר] לגוי לזרוע לו כלאים וז"ל א"א ואם אמרו בחוצה לארץ [יאמרו בארץ]. והלא אף המקיים כלאים לוקה ואיך איפשר שלא ינכש ולא ישקה ויהיה הוא מקיים בידים. ועוד אמירה לגוי באיסור לאו בעיא ולא איפשיטא עכ"ל. כתב ה"ר יהודה ב"ר אבא מרי ז"ל הילכך הכרוב והלפת והצנון והתרדין והבצלים והשומים והכרפס והכוסבר והמרור וכיוצא בהן וכל מיני ירק ותבואה ואורז ודוחן שהגוים עושין בכרמיהם אם ידענו בודאי שנלקטו מן הכרם אסורין באכילה אבל ספקן מותר. וכן הענבים של אותן הכרמים אסורין באכילה אפילו דגוי. כתב הרמב"ם ז"ל היתה שדהו זרועה חטים מותר לחבירו לזרוע שעורים בצדה שנאמר שדך לא תזרע כלאים ולא נאמר הארץ. והראב"ד ז"ל חולק עליו לעשות כן לכתחלה.
